בזמנים בהם שלט במדינה עם הספר (ולא ספר התקציב), היו זמנים שבהם הילכו מעל בימת הכנסת אנשי חזון ורוח (ולא, אין המדובר בעושי רוח, אלא ברוח של ממש).
מאז כבר צעדנו בכיכר על ענייני מלחמה ושלום, ועל ימין ושמאל, וכבר צעדנו בכיכר על כל דבר וענין, ולכיכר תמיד היה אופי בדלני, סקטוריאלי, המטוטלת הציבורית אירחה בכיכר את המחנות המנוגדים בסדר מופתי.ופתאום, פתאום הכיכר מכילה משהו אחר, משהו מחבר, משהו משותף, משהו מקרב ומחבק, משהו של כולם (וגם של המיעוט הקטן העומד מנגד ומגן בחירוף נפש על פשיטת הרגל המוסרית והערכית של ההפרדה והסקטוריאליות).
פתאום, ככה פתאום, כן, פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם ומתחיל ללכת, ולכל הניקרה בדרכו קורא הוא שלום!
אז לכבוד דור הכיכר, אני מקדיש את הפרק קצרים בכיכר.
קישור לקצר הראשון בסידרה: פני הדור כפני הכלב
קישור לפרק הראשון במהפכה החברתית בבלוג הרהורים: זוהי סדום בתל-אביב
